ת ו ד ה

ת ו ד ה

לכל יוזמי הקשר הרב דורי,
תודה מקרב- לב וברכה בשמי ובשם בני דורי.
זוהי יוזמה מבורכת וחשובה
שתכליתה שמירה על הקשר שלנו עם הדור הבא.
שהרי כשאנו היינו ילדים הכרנו את הבלוק -
הריהו בלוק הקרח ולא להבדיל ה - gmail והבלוג.
למדנו להכיר את המחשב ולא לפחוד מפניו,
ולא להתקרב אליו בדחילו וברחימו כמו גנב -
אלא בביטחון והעזה וסקרנות וטעם של עוד,
נחשפנו אל עולם מלא וגדוש, וגילינו את הסוד:
שבלי מחשב היום, לא נוכל ליצור קשר עם העולם הרחב.
זהו מכשיר שתפס את מקום המחברת, העיפרון והכתב.
הכרנו את תוכנת ה-word, למדנו לסמן, לעצב ולשמור מסמך,
נכנסנו לדפדפן-האינטרנט והמסך נפתח.
פתחנו לנו כתובת e.mail, והבנו לראשונה
ששטרודל, שחשבנו עד כה שהוא מין סוג מיוחד של עוגה,
אינו אלא חלק בלתי נפרד מהכתובת בצירוף הסיסמה.
היום אנו יכולים להתרווח מול המחשב עם כוס קפה,
ללחוץ על ה - gmail ולהכנס לאתר "קפה".
למצוא כתובות ושמות ואתרים ובנינים
וסופרים וספרים ויצירות ומלחינים.
למדנו להעתיק, לגזור ולהדביק מסמכים
מבלי להשתמש במספריים, בדבק, בניר-פחם ושאר אביזרים.
אז יש לנו כתובת ויש לנו בלוג ונדבקנו במחלה
ואנו נהנים מהאתגר, וזוהי רק ההתחלה.
תודתנו המיוחדת שלוחה לאורן המדריך,
שלמדנו כל-כך להוקיר ולהעריך.
בחור צעיר, מוכשר, יצירתי ועקבי
שהצליח אותנו אל עולם המחשבים להביא.
בעצמו חיבר את דפי העבודה והפליא להסביר.
והיה נחוש ברזי המחשב את עינינו להאיר.
ותודה לכל המדריכות והמדריכים -
שהקדישו מנסיונם ומזמנם לסבתות ולסבים.
ותודה לכל העושים במלאכה -
שראו בקורס המחשבים מצווה חשובה
ודרך מקורית ומיוחדת
לגשר בין הדורות ולשמור על הגחלת ,
ולהפיח בנו רוח צעירה
ושפה משותפת עם הדור הבא.

ת ו ד ה ר ב ה.

בת-שבע אלקלעי.

ספורים מבית אבא

אבי ז"ל יליד פולין, נולד בשנת 1900. במשפחה הם היו 16 אחים ואחיות. 8 מהם נפטרו בילדות ו - 8 נשארו עד לבגרות.הוא היה בן-עירו של "חזקאל" איש כסית ויחד הם עלו לארץ בשנת 1924 ושכרו דירה משותפת בתל-אביב.
אמי, אף היא עלתה באותה שנה ארצה מפולין והכירה את חזקאל. הוא הזמין אותה אל דירתו, בה היה גם אבי, ואמי הבינה מיד שלא ייצא כלום מה"כלומניק" הזה, אז היא תפסה את אבא שלי, והתחתנה אתו.
אחות נוספת של אבי, מתוך השמונה שנותרו, החליטה להגר לארצות הברית, ושאר האחים וההורים נשארו בפולין. איש מהם לא נותר בחיים אחרי השואה.
הורי קבעו את מושבם בתל-אביב. הם קנו צריף ברחוב עמוס, ובו הם גידלו את ארבעת ילדיהם.
אבי היה מסגר במקצועו. הוא היה אומן ואמן. היו לו ידי זהב ונפש פיוטית, אך התפרנס בדוחק.אמי הייתה אשה חרוצה וענינית. ידה הייתה בכול ויד כל בה. בגלל תנאי הקיום הקשים, מצאה אמי פתרונות יצירתייםלמצוקות המשפחה, כך שאף פעם לא הרגשנו מחסור. תמיד היה אוכל מבושל, עוגות שריחן אפף את כל הרחוב, והחגים הצטיינו בכל המאכלים המסורתיים. את כל הבגדים שלבשנו, אמי תפרה בעצמה. כל שנה לקראת פסח היא סיידה את הבית, ובין לבין עזרה גם לאבי במסגריה.
למי שמכיר את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב, על גגו התנוססה חנוכיה גדולה עשויה ברזל - את החנוכיה הזו בנה אבי. היום כבר לא ניתן לראותה.
לאחרונה, בסיור שערכתי בתל-אביב, הגענו למגדל שלום, ועלינו למעלה לצפות בעיר מגבוה. כשהסתכלתי לכיוון בית-הכנסת הגדול, ראיתי והנה על גגו שוכבת בהחבא החנוכיה הגדולה. כנראה שבאחד החורפים, כאשר עוד ירדו גשמים בשפע, הייתה סופה והחנוכיה נפלה- ומאז היא שוכבת לה ומצפה לגואל.

המשחקים של פעם

בהיותי ילדה, לא היו לנו משחקים. אפילו בובה לא הייתה לי. לפיכך "נאלצנו" להפעיל את הדמיון ולהמציא משחקים. בעיני רוחי הייתה לי בובה גדולה ויפה, ואני נהגתי להכין לה מרקים. לשם כך הלכתי לשדה, קטפתי עלים וגבעולים מצמחים שונים, קצצתי אותם דק, דק, הוספתי בוץ ומים - והרי מרק לתפארת. שחקנו במחבואים ובתופסת, בקלאס וב"ארץ-שמים". שחקנו ב- 5 אבנים, שאכן היו עשויות מאבנים. קפצנו בחבל, נתרנו מעל "חמור ארוך", וכדור עשוי מסמרטוטים שמש אותנו במשחק המחניים. "סימני דרך" היה משחק רב משתתפים, ויצאנו בעקבות החיצים שכיוונו את דרכינו למרחקים ארוכים, וההורים לא דאגו וסמכו עלינו שנחזור בביטחה. אני יכולה לומר שהייתה לי ילדות מאושרת. היה לנו המון חופש, היו לנו הרבה חברים, וגם ללא המחשב, והטלויזיה, הפלאפון והטוק-מן, היינו עסוקים מבוקר עד ערב, אוספים חוויות ונהנים ממרחב אין-סופי של משחקים יצירתיים.

מעשה בגיגית

נולדתי בתל-אביב, 4 שנים לפני מלחמת השחרור. גרנו בצפון העיר בצריף, ומסביבו חצר גדולה. רוב הפעילויות התנהלו בחצר (פרט לימי הגשמים).
כל מכשירי הטכנולוגיה הנפוצים כיום, לא היו בנמצא, אבל היו כלים ששימשו אותנו לכל צרכינו.
הגיגית היתה אחת הכלים, שעליה אני רוצה להקדיש את ספורי.
הגיגית היא קערה גדולה, לרוב בצורת אליפסה, עשויה ממתכת, ולה שתי ידיות "אוזניים" בצדדים, לנשיאה.
גיגית כזו היתה בביתנו, והיא היתה הציר שסביבו סבבו החיים בבית.
הגיגית שמשה לכביסה בתוספת קרש כביסה (במקום מכונת הכביסה המקובלת היום). היו ממלאים מים רותחים, שאותם הרתיחו בדוד על פרימוס, יוצקים לגיגית, מכניסים את הכביסה, מסבנים עם סבון מרובע גדול של "שמן" (ששימש גם לרחצת כלים, גם לרחצת הגוף וגם לחפיפה), ומשפשפים את הבגדים המסובנים על גבי קרש כביסה גלי. לאחר שהכביסה עברה "טיפול" יסודי, שטפו אותה במים קרים ותלו על החבל לייבוש.
הגיגית גם שימשה כאמבטיה, בה נהגה אמי לרחוץ אותי ואת אחי התאום.
ובעיקר, שימשה הגיגית כאביזר משחק. לעיתים היא היתה אניה שאתה הפלגנו לים הגדול, ופעמים אחרות היא היתה אוירון שלקח אותנו לארצות רחוקות.
והנה, יום אחד, בהיותי בת 5, הגיעו אלי 4 חברות, וכהרגלנו, נכנסנו לגיגית לבילוי של אחר-הצהריים. 3 חברות ישבו בתוך הגיגית, חברה אחת עמדה על "אוזן" אחת ואני עמדתי על ה"אוזן" השניה. וכך הפלגנו למרחקים, שרות בקולי-קולות, עליזות ושמחות.
לפתע, אחת האמהות קראה לחברתי לחזור הביתה. 3 החברות שישבו בתוך הגיגית יצאו מתוכה, והחברה שעמדה על ה"אוזן" האחת, קמה גם היא והלכה, ואז הגיגית התהפכה עלי, קבלתי מכה חזקה קרוב לעין, ודם רב החל לרדת מפניי. אמי, שנבהלה למראה הדם הרב, עטפה אותי במגבת ורצה אתי לתחנת מגן דוד אדום הקרובה. צעקותי הדהדו למרחוק.
רופא שהיה במקום, ניקה את פניי והבחין שהיה זה פצע חיצוני, ולאחר חיטוי וטיפול שלחני לביתי.
אמא לקחה אותי הביתה , בדרך קנתה לי סוכריה על מקל ( ממתק שלא היינו מורגלים אליו ביומיום ).
ולמחורת חזרנו לשחק בגיגית האהובה.

היכרות

שמי : בת-שבע אלקלעי
שם המורה (תלמידה) : יעלה זפרני
נולדתי ב 18.5.1944 בתל אביב .
אני נשואה ויש לי 2 ילדים , ו3 נכדים .
כתובתי היא יהודה הלוי 6 פ"ת.
אני משתתפת בחוגים הבאים: התעמלות, תנ"ך, יידיש, כתיבה יוצרת, רקודי-עם ומחשבים.
תחביבים: עבודות-יד (כרגע סריגה), קריאה, טיולים בארץ ובחו"ל, אוהבת הצגות
ויש לי מנוי לקונצרטים.
אני גננת בפנסיה, נהנית מכל הפעילויות וכמובן שיש לי יותר זמן למשפחתי ולנכדיי.