יום רביעי, 4 במרץ 2009
המשחקים של פעם
בהיותי ילדה, לא היו לנו משחקים. אפילו בובה לא הייתה לי. לפיכך "נאלצנו" להפעיל את הדמיון ולהמציא משחקים. בעיני רוחי הייתה לי בובה גדולה ויפה, ואני נהגתי להכין לה מרקים. לשם כך הלכתי לשדה, קטפתי עלים וגבעולים מצמחים שונים, קצצתי אותם דק, דק, הוספתי בוץ ומים - והרי מרק לתפארת. שחקנו במחבואים ובתופסת, בקלאס וב"ארץ-שמים". שחקנו ב- 5 אבנים, שאכן היו עשויות מאבנים. קפצנו בחבל, נתרנו מעל "חמור ארוך", וכדור עשוי מסמרטוטים שמש אותנו במשחק המחניים. "סימני דרך" היה משחק רב משתתפים, ויצאנו בעקבות החיצים שכיוונו את דרכינו למרחקים ארוכים, וההורים לא דאגו וסמכו עלינו שנחזור בביטחה. אני יכולה לומר שהייתה לי ילדות מאושרת. היה לנו המון חופש, היו לנו הרבה חברים, וגם ללא המחשב, והטלויזיה, הפלאפון והטוק-מן, היינו עסוקים מבוקר עד ערב, אוספים חוויות ונהנים ממרחב אין-סופי של משחקים יצירתיים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
לבת שבע שלום.
השבמחקקראתי את הכתבה שלך ומאוד נהנתי .
כמו כן משחקי הילדות שלך הם בדיוק משחקי הילדות ששחקתי ומיד הזדהיתי איתך וזה הזכיר לי את הילדות.
נ.ב
לא היינו במעברה והסיפור הוא מצב שאימי חוותה בעליה.
ממני
יהודית ארז
קראתי את הכתבה. וכך גם אני שיחקתי.אין לי שום ספק
השבמחקשהטכנולוגיה והאלקטרוניקה עליהם מבוססים רוב המשחקים בהם משחקים הילדים, יעילים פחות מהמשחקים שלנו,ותרומתם הגדולה הינה בעיקר ליוצרים שלהם.
והחור בכיס שנגרם להורים אינו משיג את התוצאה של המשחק שהיא הנאה לילדים החברת ילדים ולא יצירת סוציומטים שהראש שלהם תקוע בקרינת המחשב
מאיר פינטו