אמי, אף היא עלתה באותה שנה ארצה מפולין והכירה את חזקאל. הוא הזמין אותה אל דירתו, בה היה גם אבי, ואמי הבינה מיד שלא ייצא כלום מה"כלומניק" הזה, אז היא תפסה את אבא שלי, והתחתנה אתו.
אחות נוספת של אבי, מתוך השמונה שנותרו, החליטה להגר לארצות הברית, ושאר האחים וההורים נשארו בפולין. איש מהם לא נותר בחיים אחרי השואה.
הורי קבעו את מושבם בתל-אביב. הם קנו צריף ברחוב עמוס, ובו הם גידלו את ארבעת ילדיהם.
אבי היה מסגר במקצועו. הוא היה אומן ואמן. היו לו ידי זהב ונפש פיוטית, אך התפרנס בדוחק.אמי הייתה אשה חרוצה וענינית. ידה הייתה בכול ויד כל בה. בגלל תנאי הקיום הקשים, מצאה אמי פתרונות יצירתייםלמצוקות המשפחה, כך שאף פעם לא הרגשנו מחסור. תמיד היה אוכל מבושל, עוגות שריחן אפף את כל הרחוב, והחגים הצטיינו בכל המאכלים המסורתיים. את כל הבגדים שלבשנו, אמי תפרה בעצמה. כל שנה לקראת פסח היא סיידה את הבית, ובין לבין עזרה גם לאבי במסגריה.
למי שמכיר את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב, על גגו התנוססה חנוכיה גדולה עשויה ברזל - את החנוכיה הזו בנה אבי. היום כבר לא ניתן לראותה.
לאחרונה, בסיור שערכתי בתל-אביב, הגענו למגדל שלום, ועלינו למעלה לצפות בעיר מגבוה. כשהסתכלתי לכיוון בית-הכנסת הגדול, ראיתי והנה על גגו שוכבת בהחבא החנוכיה הגדולה. כנראה שבאחד החורפים, כאשר עוד ירדו גשמים בשפע, הייתה סופה והחנוכיה נפלה- ומאז היא שוכבת לה ומצפה לגואל.
אני אסתי פינטו והכתבה שלך הייתה מאוד מאוד מאוד מענינת אותי
השבמחקהיי בת שבע,
השבמחקסיפורייך היו מרתקים ומעניינים ובהחלט מלמדים שניתן למצוא תעסוקה ללא כל הטכנולוגיה המצוייה בימינו.